רבותינו לִמדונו כי עשרת הדיברות היו מחולקים לשני לוחות.¹ וכיצד היו מחולקים? חמש דיברות בצד אחד וחמש בצד שני, חמש מצוות שבין אדם למקום וחמש בין אדם לחברו.

אך לכאורה מצווה אחת איננה במקומה, איננה עומדת בקריטריונים של חלוקה זו. וזאת הדיברה החמישית "כבד את אביך ואת אמך"² מדוע היא ממוקמת במצוות שבין אדם למקום והרי זו מצווה שבין  אדם לחברו? ומדוע בכלל נבחרה בעשרת המצוות "הנבחרות", מה יחודיות מצווה זו? 

המעיין במאמרי חז"ל מוצא שגם הם נתנו משקל רב למצווה זו, אולי אף מעבר למה שמקובל. כגון מה שנאמר במסכת קידושין: "ת"ר נאמר: (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר:(משלי ג) כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום; נאמר:(יקרא יט) איש אמו ואביו תיראו, ונאמר: (דברים ו) את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום"³ עד כדי כך הפליגו בשבחה של מצווה זו והשווה כבוד הורים לכבוד המקום, כבוד הבורא.

שתי גישות בסיסיות להבנת טעם מצווה זו:

גישה א' - היא הגישה הפסיכולוגית הפשוטה: כאשר אדם יודע להודות למי שהביאו לעולם כך ידע גם להודות למי שאמר והיה העולם. אברהם אבינו היה הראשון שהבין את משמעות הכרת הטוב וכפי שאומר המדרש שכאשר רצו המלאכים להודות לאברהם על הסעודה אמר להם אל תודו לי אלא למי שהאוכל שאכלתם שלו.

ומי שמגיע להבנת העניין של הכרת הטוב למי שגמל עמו בטוב, אזי גם יגיע לאמונה בקב"ה וזה הקשר שבין מצוות כיבוד אב ואם למצוות שבין אדם למקום.     

גישה ב' - כיבוד אב ואם הוא יותר מאשר הכרת טובה לאדם שהדיר שינה מעיניו לטפל בך או הכרת תודה לאדם שהביא אותך בכלל לעולם הזה. אלא מצווה זו היא חוליה בשרשרת המסורת.

וכך אומרת המשנה בסוף מסכת עדיות: "אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא... רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר (מלאכי ג') הנני שולח לכם את אליה הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותם⁴" וכי אין לו לאליהו דבר אחר לעשות כאשר הוא מגיע כי אם לעשות שלום בין אבות לבנים?

אחד הערכים שמורישה לנו התורה נובעים בין היתר מהפסוק של כיבוד הורים הוא, המסורת. וכפי שמזכיר ריה"ל באמצע מאמר ראשון בספר הכוזרי, שהמיוחד במעמד הר סיני הוא עניין המסורת, החוויה של המפגש עם הבורא במעמד הר סיני היא אחד הדברים שבזכותם עומדת התורה. ללא הקשר בין אב לבנו ובין אם לביתה "תהיה האמת נעדרת", לא יהיה לתורה במה לבוא לידי ביטוי ולהמשיך הלאה. קרע המצוי בין הדורות, בין הילד להורה איננו בעיה סוציאלית מקומית בלבד זוהי בעיה לאומית, אמונית. כאשר אחת החוליות בשרשרת נגדעת אין מעבר של תנועה.

וכמו שהשבת איננה למנוחה בלבד אלא גם לעדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי, כך מצוות כיבוד הורים איננה מעשה של הוכרת תודה בלבד אלא גם יראת השם והכרה במציאותו בעולם.     

"ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני⁵" וכיצד יתכן שמה שעתיד להיות כבר נעשה? אלא ללמדך שדור הבנים ודור האבות חד הם.

וזהו אחד השינויים שבין התורה למדע. המדע תמיד מתחדש אבל יש פעמים שהתחדשות זו באה על חשבון הדורות הקודמים. תאוריה אשר לפני כמה שנים נחשבה חדשה ונכונה היום תחשב ישנה ופסולה. לעומת זאת התורה תמיד תתחדש אבל לעולם לא על חשבון או בסתירה לדורות קודמים. לעולם (חוץ ממקרים בודדים) לא תמצא אמורא אשר חולק על תנא או ראשון על אמורא וכד' אך בד בבד עם זאת עולם הישיבות הולך ומתחדש תמיד.

הקשר שהתורה מנסה להנחיל לנו בין האבות לבנים הוא קשר של העברת המסורת מדור לדור, העברת חווית הר סיני והאמונה באלוקים. ולעומתו - הקשר שהתורה מנסה להנחיל לנו בין הבנים לאבות הוא: קשר של הערכה וכבוד כך שגם החדש לא יסתור את הישן אלא יִבָּנֶה על גביו. על האב להבין את רצון ילדיו ללכת בדרך חדשה ואין לו למנוע אותם מלעשות כן, אב המנסה למנוע מבנו לנוע במסלול חדש וליצור דברים טריים לא יצליח במזימתו,⁶ אולם על האב לשדר לבנו כי דרכו החדשה צריכה להיות מבוססת על המסורת. לסיכום: מצוות כיבוד הורים היא חוליה בשרשרת העברת המסורת והאמונה, ולכן היא מופיעה תחת הקטגוריה של "בין אדם למקום".